איזה בלגן נפלא

מאת דנית ניצן

זה התחיל כבר בפנייה שמאלה אל מתחם איירפורט סיטי: באסים הרעידו את חלונות האוטו, ואורות סגולים צבעו את השמים. "חתונה באווניו", חשבתי לעצמי. כשחלפתי על פני אולם אווניו הבנתי שאין שום קשר בין החתונה שהתקיימה שם לבין הבאסים, האורות הסגולים והפנסים הצהובים שקישטו את הדרך.
אני לא מאמינה, חשבתי – זה אורבך-הלוי שעושים פה את כל הבלגן!!! (ולכבוד מה הבלגן אתם שואלים?
כי האדריכלים עברו למשרדים חדשים ומצטיינים, כי הם חוגגים עשור לקיומו של המשרד, וכי הם נורא רצו לצאת לרקוד ואף אחד לא הזמין אותם).
חייכתי לעצמי והתקרבתי למתחם המסיבה, שנראה כמו דאנס באר, התנהג כמו דאנס-באר ונשמע כמו דאנס-באר. רק שהוא לא היה באיזה חור בדרום תל אביב אלא במגרש החניה של המשרד החדש של אורבך-הלוי (ואפילו היתה מספיק חניה).
כדרכם של אדריכלים, הבלגן היה מאורגן למופת: הברמנים ידעו בדיוק למי להציע סנגריה, למי וודקה נקייה, למי שייק פירות ולמי שייק פירות-מחוזק. הם גם ידעו למי להציע אותו מחוזק-מאוד ("תיהני, למה לא"). הדי-ג'יי לא ויתר על עקרונותיו ולא נכנע עד שכולם פוצצו את הרחבה. כמובן שלא רק המוזיקה היתה אחראית לצפיפות על רחבת הריקודים אלא גם אדריכל אחד בשם אורי הלוי, שבתחילת הערב אמנם עשה סיורי היכרות לאורחיו במשרד החדש, אבל מהר מאוד הזניח את הסיורים במשרד לטובת גיוס אורחים לריקודים. ולטובת הבר כמובן.
מי שהרים את הראש בזמן שרקד יכול היה להבחין במטוסים חולפים בשמים, ממריאים ונוחתים – מראה לא שגרתי במסיבות. מצד שני, גם צלם בן 14, דוכן דים-סאם ליד דוכן סחלב, תצוגת תכלית ארכיטקטונית לצד תצוגת השתטות אנושית, וקישוטי פלסטיק ילדותיים זוהרים אינם מראה שגרתי, ובכל זאת הכל הסתדר.
בתור אאוטסיידרית בין לקוחות המשרד, הספקים, והחברים של אורי ודפנה (אני לא אדריכלית, לא בת משפחה ולא גדלתי עם דפנה ברמת השרון) – התחלתי להרגיש בבית מיד כשפגשתי באקראי שלושה אנשים שונים שהכרתי מתחומים אחרים של חיי, ואחרי שחיסלתי שייק מחוזק-מאוד. ועוד אחד.
אם לסכם את האירוע, הוא היה ייצוג מדויק של המשרד: מצד אחד הכל היה במקום, מתוכנן עד הפרט האחרון, מוקפד ועובד כמו שעון. מצד שני היה לא-שגרתי, חתיכי ושמח. מצד שלישי היה אוטו גלידה: בהחלט שוס.
מי שהפסידו ויצטרכו לחכות עוד עשר שנים – תראו בתמונות איזה כיף היה....

על ההפקה: אלה ברלינסקי. על שינוע האורחים לרחבת הריקודים: אורי הלוי. על החיבוקים והצהלולים: דפנה בירן. על חלוקת הזוהרים והטישרטס: אופיר (של אורי) ונועה (של דפנה). על האוטו-גלידה: גלידה.

אז מה היה לנו כאן

מאת דפנה בירן-אורבך
עשור לקיומנו, מעבר משרדים, ראש השנה, ומסיבה בדרך – כל אלה בהחלט מצדיקים עשיית חשבון נפש של מהיכן באנו ולאן אנו הולכים.
אין חשבון הנפש משמעותו נבירה בעבר ובדיקה היכן טעינו, אלא בעיקר בדיקת השאלה אם הגענו לאן שחשבנו שנגיע, ואם אנחנו, כל אחד והחלומות שלו, שלמים עם העשייה שלנו ועם הדרך שבה נעשתה..
אם לפרוט לפרוטות, אז ככה -

משרדים: עברנו השנה מלב המאפליה (בנמל תל אביב על קו המים) לפרברים "המשמימים" של העיר. מצאנו עצמנו בסביבה ידידותית, נקייה מרעשי הסביבה (עד כמה שאפשר כשאתה יושב בפיינל של מסלול הנחיתה), שבהחלט נותנת לנו את האפשרות להתמקד בעשייה שאנחנו כל כך אוהבים.
עיצוב המשרדים מאפיין את הדרך שעשינו בעשור. ממשרדים מהממים בעיצוב תעשייתי, העשויים בעיקר מחומרים גולמיים, משהו שניתן להגדירו כבדיקה של מגבלות החומר - עברנו למשרדים מהממים שמשדרים איפוק עתיר יכולות, בעיצוב רגוע ושקט שבתוכם לכל אחד מאיתנו יש פינה משלו בה הוא יכול להביא את היכולות שלו לידי מימוש.
פרויקטים: למעלה מ- 200,000 מ"ר של שטחים אדריכליים, פנים וחוץ, שעליהם ניתן לומר ללא היסוס שהם פאר היצירה. רבים מהמטרים הנ"ל הם של לקוחות חוזרים שבחרו לכרוך את דרכם בדרכנו, מה שלא פחות חשוב מהתוצאה הסופית.
מטרים שמורכבים מפאר היצירה הטכנית החדשנית, מפעלים עתירי טכנולוגיה, מוסכים שעברו מטמורפוזה, מבני משרדים שהעיניים מלוות תוך כדי נסיעה בכבישים המסוכנים שלנו, עיצוב פנים של משרדים לשלוש רשויות - השופטת, המבצעת והמחוקקת, שטחי מסחר ,תחנות דלק ובעצם כל סוג פרויקט העולה על הדעת.
חזון: זו לא סתם מילה שמופרכת לאוויר. יש לנו חזון אמיתי שהיום מתחיל לקרום עור וגידים. שש שנים שאנו מלווים את תחום האנרגיות המתחדשות, שש שנים של עבודה ללא תזרים מזומנים בתחום מרתק שיצר עבורנו את הנישה המדהימה הזו – והנה היום אנחנו עוסקים בתכנון תחנות כוח באנרגיות מתחדשות עבור כל הגורמים במשק, פתחנו יתרון ידע עצום על כל מרחב התכנון בנושא  - יתרון שאנו מקוים שהשנה יתחיל לתת פירות.
צוות: אולי היינו צריכים להתחיל בשותפינו לעשייה. תמיד היינו חלל ידידותי לצוות העובדים, כך לפחות האמנו. תחלופת העובדים במשרדי אדריכלים היא נקודה כואבת לכולנו. יחד עם זאת היום, אחרי עשר שנים, אנחנו בתחושה שהגענו קצת למנוחה ולנחלה. צוות המשרד גם אם הוא עובר שינויים, מבוסס על גרעין בוגר ומקצועי שמצא באורבך הלוי את המשפחה השניה שלו, ואצלי לפחות אין הדבר חשוב פחות מפרויקטים מוצלחים.
כלכלה: כבר מזמן השלמנו עם העובדה שאורבך הלוי לא יהפוך אותנו לאנשים עשירים, וגם זה הישג לעשר שנים. השנה החולפת חידדה רק את התחושה שצריך לעשות את הדברים כמו שצריך, לעבוד בפריסה רחבה - כזו שתוכל לתת לנו את השקט הכלכלי גם כשהים מסביב סוער והגלים גבוהים, ונראה כי היום הספינה מנווטת בצורה שקולה ובוגרת.
ומה על העתיד?? ראשית התקרבנו לשדה התעופה, מה שגורם לנו להרים את הראש לפחות פעמיים ביום ולראות כי השמים הם הגבול למה שביכולתנו לעשות. השנים הבאות אמורות לבסס אותנו בצמרת המקצועית של תחומנו, יחד עם הכרה ביכולותינו המגוונות. הרבה פרויקטים ששמנו בהם יהבנו בעשור הקודם, אמורים להבשיל השנה ולתת פרספקטיבה על הפעילות שלנו. אנחנו כבר לא תמיד הצעירים ביותר סביב שולחן הישיבות, אבל משתדלים להיות הבולטים שבנוכחים.
אז יש לנו את כל הסיבות לחגוג, לארח, לשמוח ולשתף את הסובבים אותנו בתחושה שהרבה קרה בעשור האחרון, ושעוד הרבה אמור לקרות בעשר השנים הבאות.
אז תהיה מוסיקה טובה ואלכוהול לרוב ואוכל טעים והרבה מצב רוח, ולא תהיה אף סיבה אחת להחמיץ.
ודרך אגב - לא צריך אפילו להביא מתנות.
להתראות בשמחות!
דפנה

על היסודות הבלתי נראים של בניינים

מאת דפנה בירן-אורבך
בתמונה: המרכז הלוגיסטי של UPS

יסודות הבניין המוגמר, המתפקד, המרשים, הם לא רק אלה שנוצקו עמוק לתוך האדמה, ומחברים בין העולם של מעלה לעולם של מטה. היסודות הם גם העבודה המקדימה, שמהלכיה ותוצאותיה פזורים על דיסקטים, על ניירות, על תוכנות שונות, ומכילים את כל המהות של המבנה, הייעוד שלו, התפקיד שלו ותהליך ההיווצרות שלו. יסודות אלה ם פרוגרמה, תקציב, לוח זמנים, אמירה אדריכלית, בחירת צוות, מעקב ביצוע.
בהיותנו ישראלים, אנחנו לא רואים הרבה פרויקטים שמתחילים בתוכנית מוגדרת מראש שבה נותנים את הדעת על כל אחד מהסעיפים הללו. אבל הסטגנציה הנוכחית הביאה לכך שפרויקטים רבים מקבלים בלמים בצורה מלאכותית, ועוצרים לחשוב ולעשות תכנון מדויק יותר של תקציב, לוח זמנים, מטרות. הכורח לבחון אפשרויות שונות, לתכנן לפרטי-פרטים, ולאזן תקציב, מאלץ גופים רבים לעבוד בצורה מסודרת, מתוכננת ומדויקת. ומי כמונו נהנים מזה. הם, למען האמת.

אז לפני שהסטגנציה תתפוגג ודברים יחזרו לקדמותם, הנה סיכום היסודות ההכרחיים לכל פרויקט, עוד לפני שהיסוד הראשון ניצוק לאדמה:
פרוגרמה
פרוגרמה מגדירה את הצרכים שהמבנה אמור לספק, עוד לפני שמדברים על גודלו, עלותו, וכו'. הפרוגרמה תוחמת את תפקידיו של המבנה, וככל שמעמיקים בה, ככל ששואלים יותר שאלות ועונים על יותר תשובות, ככל שיורדים לפרטי-פרטים – כך תועלתה של הפרוגרמה עולה, וגבולות הפרויקט מוגדרים טוב יותר.
יעד תקציבי
תקציב נתפר לפי הפרוגרמה: משכל תפקידי המבנה ושימושיו מוגדרים, מתחילים לחשב כמה יעלה סך כל האלמנטים. בהתחלה אין קורלציה בין התקציב לבין הפרוגרמה, ולכן מתחילים לבצע התאמות ואיזונים – תהליך בריא שבמהלכו מיישרים קו בין הרצוי לבין האפשרי, מוותרים על קצת, מגלים על מה אי אפשר לוותר, ומגלים יצירתיות.
לוח זמנים
מבצעים הערכה של משך הזמן שנדרש לביצוע כל שלב בפרויקט, ולא מגדירים לוח זמנים שאינו מציאותי – גם אם יש שאיפה מסוימת להתקדם מהר בביצוע.
אמירה עיצובית
האמירה העיצובית אינה קשורה למחיר הפרויקט או לגודל הפרויקט אלא לרוח המזמין ולמה שהוא רוצה להרגיש ולהפגין באמצעות המבנה. היעד האדריכלי מוגדר על ידי הלקוח, אולם הלקוח בדרך כלל מחפש ובוחר באדריכל שרוחו וסגנונו משקפים את אלה של הלקוח, כך שאין הרבה מקרים שבהם יש חוסר התאמה דרמטי בין רצון הלקוח לבין יכולותיו של האדריכל.
האמירה האדריכלית לא יכולה להיות מנותקת מהפרוגרמה, לוח הזמנים והתקציב, ויש לה השלכות על כל אלה. לכן אמירה עיצובית לא תבוא במקום הראשון בסדר העדיפויות (אלא אם התקציב אינו מוגבל), אלא תתוכנן בהתאמה ובהלימה לשאר היסודות שבתוכנית העבודה.
הדיוק של הפרוגרמה, התאמתה לתקציב וללוח הזמנים, והתאמה של האמירה העיצובית אל כל האלמנטים, יובילו להצלחת הפרויקט. אם רק.... ייבחרו אנשי המקצוע הנכונים.
בחירת צוות
מנהל פרויקט הוא פונקציה חשובה וקריטית, שתפקידה לגרום לצוותי העבודה השונים לעבוד בהרמוניה במקום באנטגוניזם (ואם הוא מצליח, הביצוע מצליח). החלטה על שימוש ביועצים לתחומים השונים, ובחירת היועצים, ויצירת דפוסי עבודה של שיתוף ושל הטיה חיובית, יכולים לחסוך הרבה כסף, עיכובים, ןבעיקר בריאות, לבעל הפרויקט.
ואחרי הכל: אם שמרנו על כל היסודות האלה, בסופו של דבר נמצא את עצמנו – כל המעורבים בעשייה – כשאנחנו מסתכלים על המבנה הגמור עם הרבה גאווה, סיפוק, והנאה מלצפות בו מתפקד טוב ונראה טוב.

Technorati Tags: אורבך-הלוי,עיצוב משרדים,משרד אדריכלים,מרכז לוגיסטי

פעם בעשור אני הלקוח של עצמי

מאת אורי הלוי

המשרד החדש שלנו: דפנה אישרה, עדי שילמה, יצא מושלם.

נפלה החלטה: עוברים משרד.

הוחלט להמיר את רחש הגלים של נמל תל אביב בשאגת הסילון של ג'מבואים הנוחתים על מסלולי נתב"ג. כל עשור והיציאה שלו. ככה משה רבנו התחיל.

נותר עניין חסר חשיבות. צריך לתכנן את המשרד החדש. כל מה שאני יודע על עיצוב סביבות עבודה ומרחבי משרדים – הכל צריך להידחס לחליפת ארמאני מהממת שעולה כמו טי-שירט בשוק הכרמל. אני מיד מוצף רעיונות: את קופסאות הפח נחתוך בלייזר של החברים מחולון ואת מסגרות העץ נצבע לבד, נסחט את יבואן התאורה כי אנחנו יודעים עליו הכל ואת הכיסאות הישנים נרפד מחדש בירוק אופנתי כי אנחנו בעידן של בניה ירוקה. הרגשתי גלובלי מאד.

פתאום הופיע משבר פסיכולוגי משום מקום ונתן לי וואחד בומבה בראש: אחרי מספר סקיצות ודיאלוגים מתישים ביני לבין עצמי, התברר שאני אמנם לקוח קוטר אבל כאדריכל אני ממש בלתי נסבל.

'מה אתה מופתע?' שאלה אשתי, "לא ידעת?"

הקרבות התחילו על הבוקר. אני עומד מול הראי, מסתכל בזעם על האיש החיוור שבתוכו ואומר בקול חמור ורציני : "אם לא תזמין את ריצוף השיש הזה, כל קונספציית העיצוב תקרוס". החיוור מסתכל עלי בעצב ושואל בקול שלי :" מאיפה יבוא הכסף?".

"זה לא משנה", אני אומר, "תקבל החלטה אמיצה, גבר. משרד זה כמו בית. אז תיקח הלוואה. אז תתאמץ. מה קרה?". החיוור נראה מותש. הוא לא עונה. בתחושה נעימה חדורת ניצחון אני מסיים להתגלח ומתקשר להזמין את השיש. הגעתי לפשרה מבריקה עם עצמי: דפנה תאשר ועדי תשלם. החוכמה היא להקיף את עצמך בנשים חזקות ולשכנע אותן ואת עצמך שאתה יודע מה אתה עושה.

וככה התקדמנו. בנינו חדרים והתקנו גלאי עשן והתעצבנו כל העת ושתינו קפה מר ולחץ הדם הרקיע שחקים וכמעט טבענו בערמות של פסולת בניה.

ואיך יצא אתם שואלים? דפנה אישרה ועדי שילמה אז יצא מקסים. ברור. לא?

המשרד הזה הוא אנחנו

זה לא היה קל:

עשר שנים שבהן כל יום נראה אותו הדבר: נמל תל אביב תיפקד כסביבת העבודה, הים תיפקד כנוף, מאפיית השקד תיפקדה כספקית קרואסונים, הבריזה תיפקדה כמרענן הרשמי, והדייגים שימשו כתפאורה אנושית.

כאמור, לא קל.

אבל הנה, נחלצנו ועברנו לאיירפורט סיטי – קרית שדה התעופה.

או!

סוף סוף משרד שיש בו רק יתרונות: מעוצב ככה שנרגיש באירופה, מרווח ככה שנרגיש באמריקה, מואר ככה שנרגיש ביוון, ומוקף מקומות חניה ככה שנרגיש.... נוח.

17 אנשי אורבך הלוי – מהנדסים, אדריכלים ומשוררים – התמקמנו במשרד החדש, ואין סוף לנחת.

עדי, מנכ"ל: אנחנו מקרה קלאסי של "הסנדלר נועל פראדה". המשרד החדש הוא התגלמות של האישיות שלנו, הבגרות שלנו, היכולות שלנו, הניסיון שלנו והסגנון שלנו. ועכשיו כשהכל מאחורינו, ואנחנו עובדים פה במשרדים שמקרינים עלינו ניקיון ורוגע עיצובי – אני כבר לא שונאת את אורי".

לני: "עברתי לאורבך הלוי ממשרד שהיה ממוקם בבני עטרות, וכל כך שמחתי לעבוד בנמל תל אביב. ואז כששמעתי שעוברים לקרית שדה התעופה חשבתי שזו בדיחה. אבל הבדיחה הזאת מוכיחה את עצמה בתור הרפתקה נפלאה: אני אוהבת חדש, אני אוהבת מרחב, ואני אוהבת שקט – ואת כל אלה יש כאן במשרד החדש. וזה שאורי קיבל חדר משלו וכבר לא מפריע לכולם זה בהחלט בונוס".

סיסי: "בתור מי שגרה צעד וחצי מהמשרד הקודם, ומי שהיתה שם מיומו הראשון, קשה להגיד שהתלהבתי מהמעבר למשרד החדש. אבל אני מתנחמת בכך שהמשרד הזה הורס. העיצוב שלו מוצלח, התחושה שהוא מייצר נעימה ומדויקת, הרוח שלו היא הרוח שלנו, ואני אוהבת את האפשרויות שזה פותח, בתור מקום חדש שמכריח את כולם להתרענן.

אחרי עשר שנים במתכונת מסוימת, הבשלנו, התגבשנו, קיבלנו אופי וסגנון, אנחנו מכירים את עצמנו, וזה מקור להרגשה טובה – שאנחנו נמצאים בנקודה הפיזית שמשקפת אותנו בדיוק".

רוני: "אני לוקחת את עזיבת הנמל הכי קשה מכל העובדים. גרתי 30 מטר מהמשרד, ואני מאוד אורבנית באישיות. המשימה שלי היא להסתגל לתנאים החדשים של חלל עבודה מרווח, שקט סביבתי, שלווה פנימית, ניקיון עיצובי, חניה בשפע," ותחושת חגיגיות כללית. אני עובדת על זה.

דפנה: אותי לא שאלו איך אני מרגישה עם המעבר, אבל אני רגילה שמתעלמים מתחושותי. בכל אופן, אני מתחברת לכל מה שנאמר ע"י החבר'ה, אני זוכרת את החדווה שבמעבר למשרדים בנמל מהמשרד הקודם שהיה בלב העיר, ואני גם זוכרת את התחושה של "זה המשרד האחרון שלנו". והנה עברו כמעט 10 שנים ואנחנו במקום אחר, גם גיאוגרפית, גם מקצועית והכי מהכל – אישית.

"השוני בין שני העיצובים תואם לחלוטין את הדרך שעברנו באורבך הלוי, ואם לפני חמש שנים כל הצוות חשב שאני "חייבת" אבל "חייייייבת" חדר, כנראה בגלל ששמעו אותי בכל רחבי המשרד, הרי שהיום אני חושבת שהייתי יכולה להסתדר גם בסטודיו (אבל יכול להיות שרק אני חושבת כך!) הטונים הרבה יותר מתונים ואני הרבה פחות שומעת את עצמי, וגם כשאני מדברת בשקט קולי נשמע (למי שמעוניין לשמוע). הגענו כולנו לשלב של בגרות שניכר מאד גם במשרד שתוכנן. הבעיה העיקרית שלי כרגע שאני צריכה לצאת מהחדר כדי לצחוק עם מישהו (עדי ממש חסרה לי).

אז זהו – כנראה שזה המשרד האחרון, או שלא, בכל מקרה שיהיה לכולנו כיף גדול בחלל המדהים הזה שמירב הקרדיט בגינו מגיע לסיסי שעוד לא החלטתי אם היא יותר מדהימה בתור אדריכלית או בתור בן אדם!!

תל אביב נגד מדינת ישראל (תיק מס' 100)

מאת אורי הלוי

תל אביב בת מאה, ולאט לאט הפסיפס האורבני של העיר מתמלא באבני חן - החל מהבתים הצבעוניים באחוזת בית ועד לדירות זכוכית המתנשאות 50 קומות מעל הרחוב.

העיר נבנתה לאורך עשורים מרתקים שבהם התחוללו בישראל ובעולם תמורות היסטוריות, שינויים דמוגרפיים, ותנודות כלכליות – וכל אלה השתקפו בסגנון הבנייה והאדריכלות בעיר, שמצדם השתקפו בסגנון החיים בה. גם עשורים אפורים להפליא (מבחינה אדריכלית...) זוכים לאחרונה לעדנה מחודשת - ראו את שדרות אבן גבירול למשל.

לאחר מאה שנים, העיר הולכת ונדמית לערים גדולות אחרות במערב, על המגוון, ההיסטוריה והעושר התרבותי והפיסי. כך המגדלים הגבוהים שמשלבים מגורים ומסחר, כך הרבעים ההיסטוריים שמקנים לה ייחוד אסתטי ואישיות ובנייני הבאוהאוס - לב ליבה של העיר הלבנה. באוהאוס סקסי ונשי יותר מהאירופי, מקומי וים תיכוני, שמתוך הקווים הגיאומטריים שלו צומח יופי מחושב ורך. יופי שלצערי לא הצלחנו לשחזר מאז.

נוסיף על כך את תכנון הרכבת התחתית והרכבת הקלה, שישלחו זרועות תמנוניות לכל קצווי העיר ויקרבו אותה אל תוך עצמה, והאפשרות הממכרת לגור בה ולמצוא בה את כל המבוקש במרחק הליכה ברגל – טיב טעם, משרד, תאטרון, מסעדות וברים. כל אלה הופכים את החיים בה לנוחים. נוחים עד ממכרים. החיים הטובים האלה, השפויים כל כך, מתממשים כאשר האמא הגדולה, מדינת ישראל, אינה מוכנה לכך. האמא, שצעירה מבתה בארבעים שנה, עסוקה במלחמות ברירה ואין-ברירה, בהתנחלויות, במלחמה על זהותה התרבותית, התמודדות עם מיעוטים (חרדים וערבים – וכן, גם החרדים עונים על הגדרה של מיעוט) ושאר צרות.

כך שלדעתי אנחנו עדים לתהליך התנתקות, כמעט סמוי מעין. תל אביב מתנתקת ממדינת ישראל מבלי לזוז ממקומה. השפיות והנוחות של החיים בתל אביב רחוקים שעה וחצי (ומליון שנות אור) משדרות, קרית ארבע וסכנין. אין בנמצא להט מהפכני ברחובות פלורנטין ומגדל YOO – ולא משנה עם זו קדחת של התיישבות, ליבארליות, לאומנות או קומוניזם. פשוט אין. לאן אנחנו הולכים? הציונות, זו שהצילה את העם היהודי, את מורשתו וחייו, לא היתה יכולה לקום מתוך חיים נעימים ונטולי הפרעות.

לאן אנחנו הולכים? לכיוון השפוי של הסקאלה? ליברליות עדינה, פיהוק משתתף בצער על הפרת זכויות אדם, ציקצוק צדקני למראה פעילות לא-הגיונית בשטחים כבושים, פריפריאליים או במסדרונות הכנסת. כשהנושאים שמטרידים את מדינת ישראל מתרחקים יותר ויותר מתודעתם של תושבי מדינת תל אביב, האפשרות שהם ייתקפו שיגעון דומה לזה של מייסדי התנועה הציונית, ויעשו מעשים לא הגיוניים אך נועזים ובעלי משמעות – שואפת לאפס.

תל אביב מתקרבת לנקודת שפיות שמדינת ישראל עדיין לא יכולה להרשות לעצמה.

הלוואי ויכלה.

שני קצוות נפגשים בתערוכה

למעלה: משרדי בואינג ישראל
למטה: משרד איתן מהולל ושות'


שני פרויקטים, האנגר 12, חמישה שבועות, נמל תל אביב: תערוכת "פרויקט השנה" נפתחה

מאת אורי הלוי

תערוכת "פרויקט השנה" נפתחה בשבוע שעבר, ואנחנו שמחים לעמוד מאחורי שניים מהפרויקטים המשתתפים בתערוכה: משרדי "בואינג ישראל", ומשרדי עו"ד איתן מהולל.
למרות שהאחת היא חברה בינלאומית לייצור טילים, מטוסי קרב ומטוסי ג'מבו, והשני משרד עורכי דין המתמחה בקניין רוחני לחברות היי-טק, רב המשותף על השונה בין שני הפרויקטים שלנו (שיוצגו בתערוכת "פרויקט השנה" בגלריה "זהזה" לאדריכלות בהאנגר 12 בנמל תל אביב).
מהו חוט השני שעושה אותם דומים בעינינו, וכנראה גם בעיני מגזין "אדריכלות ישראלית" שכעת מציג אותם בגלריה?
ראשית, שימוש נרחב בזכוכית. זכוכית היא הפונדקאי של האור הטבעי. היא מביאה למעמקי החלל תחושה של מרחב ודיווח בזמן אמיתי על שעת היום ועונת השנה. האור הוא השלד האמיתי של אדריכלות. בשני הפרויקטים השתמשנו בכל הזכוכית שיכולנו לגייס.
שנית, ראיית החלל הפנימי כאילו היה עיר ומקום פתוח. בחלל משרדים גדול יש זעיר אנפין של סמטאות, כיכרות, רחובות. יש אזורים פרטיים ויש ציבוריים. יש אזורים נינוחים ויש אינטנסיביים. יש אזורים שבהם מתרכזת עיקר התנועה ויש שבהם מסתובב רק מי שפועל בתוכם. עיצוב חללי הפנים לפי עקרונות תכנון אורבניים יוצר חלל מדויק ומעניין.
משרדי בואינג: ממוקמים במגדל המוזיאון בתל אביב. במשרדים יושבים אנשי בואינג-ישראל ומארחים אנשים מחו"ל, נציגי צבאות (גם נציגי חיל האוויר שלנו) וחברות אזרחיות (ביניהן אל על).
החלל מבטא מודרניזם הבא לידי ביטוי בקונסטרוקציות שקופות, חומרים בהירים והתרחקות מכל טרנד עכשווי.
החלל המתקבל הוא קוקטייל בין מחלקת עסקים לבין קוקפיט: פאר והידור מאופקים, הבנויים בתוך מערך מתכתי מדויק.
משרדי עו"ד איתן מהולל ושות': המשרד רצה להתבדל ולהתרחק מהתבנית השגורה של משרדי עורכי דין המשדרים סולידיות ומכובדות מסורתית. הפירמה מטפלת בעיקר בלקוחות מתחום ההיי-טק, וראשיה רצו להיראות כחלק מעולמם של לקוחותיה. כך נבחר עיצוב אוורירי, שקוף וקל, שבתוכו אנשי ההיי-טק ירגישו בנוח, מבלי שתיפגם תחושת המקצועיות שמצפים ממשרד שכזה.
החלל מעוצב כמעין מבנה באוהאוס (על אף שהוא ממוקם בקומה שביעית של בניין משרדים בהרצליה): יש בו מרוחה של העיר הלבנה, עם אור ים תיכוני שרוקד בין הקירות ונותן תחושה נינוחה.